"התחלתי דיאטה", דיווחה לי חברה.
מאחר שאיני מחרבת שמחות, לא אמרתי מאומה, אך הבעת פני דיברה בשבילי.
"תראי", התחילה החברה להתגונן, "יש לי איזה עשרה ק"ג מיותרים. אם רק אוריד אותם"…
לחברתי יש אולי שלושה-ארבעה ק"ג מיותרים, וב"מיותרים" כוונתי למשקל הרצוי לה לפי גובהה,
גילה וכו'.
חברתי, כמו נשים רבות מדי, 'קונה' תקני-יופי בלתי סבירים, ומנסה להתאים את עצמה אליהם.
כשהיא נכשלת בכך – היא מאשימה את עצמה, מענישה את עצמה ולא קונה בגדים, אומרת על עצמה
ש'אין לה כח רצון', מכנה את עצמה בשמות שליליים, ופוצחת בדיאטה.
מחקרים מראים, שגברים מרוצים מגופם, ורובם מרגישים שהם שוקלים פחות ממשקלם – גם כשהם
אכן בעלי עודף משקל.
נשים, לעומת זאת, מגזימות בהערכתן את היקפי גופן ומשקלן בכ- 25 אחוזים.
95% מהנרשמים למסגרות להורדת משקל הם נשים, והן אלו, שעושות לאין ערוך יותר ניתוחים
פלסטיים מגברים.
אז לפני שאת פוצחת בדיאטה, או שוקלת להפקיר את גופך לסכין המנתחים – בואי נבדוק כמה עובדות.
בארצות עניות האידאל הנשי הוא אשה עגלגלה ואפילו שמנה.
במצרים, למשל, מכינים כלה לנישואיה על-ידי האבסתה בתזונה עתירת שומנים במשך חודש.
בארצות השפע מעדיפים אשה רזה.
בכל מקום – השאיפה היא לדבר שאינו בנמצא.
מי שמשלם את המחיר הן נשים, שמתאמצות להתאים את עצמן לאידאל הלא מצוי.
כשאת עסוקה בדברים כמו היקף גופך וצבע שיערך – נשארים לך פחות זמן וכוחות נפש לפיתוח הקריירה,
הרחבת מיומנויותיך המקצועיות וכו'.
זוהי אחת ממטרות התקנים הללו: להעסיקך בדברים שיהפכו אותך לאובייקט מיני, ויטלו ממך את הכח.
גבר מבוגר נחשב לבעל נסיון רב, ולכן יקבל תפקיד בכיר, שאליו נילווים שכר גבוה והטבות נוספות.
נשים נדרשות תמיד להקרין נעורים.
עובדה: שיער כסוף מקנה לגבר "הדר" וסמכותיות. שיער כסוף אצל אשה נחשב למראה מוזנח ובלוי.
גם בטלוויזיה המגישות צעירות בהרבה מהגברים, הן נדרשות להיות יפות, שלא כגברים.
הגיון פשוט – אם מתייחסים לאשה כאל זקנה, מוציאים אותה ממעגל הקידום, בדיוק כשהיא מגיעה
לעמדת-כח אמיתית.
היחס לנשים גם במקומות עבודה הוא כחפץ שימושי. דוגמא:
במלחמת העולם השניה, כשמליוני גברים היו בחזית, היו מפעלים רבים בסכנת סגירה.
או אז הועלתה על נס תרומתן של נשים למאמץ המלחמתי ולחברה, והן התגייסו לעבוד במפעלים,
והתחילו להרוויח כסף משלהן. במקביל התקצרו גם השמלות, והוצאו מהן כל התחתיות המרחיבות,
שהיו עלולות להתפס במכונות…
נשים עובדות היו גאות בעצמן, וגם חשו, ובצדק, עצמאיות יותר.
הסתיימה המלחמה, מליוני גברים חזרו הביתה, ומקומות העבודה היו תפוסים! הפתרון?
אמצעי התקשורת דיברו בהרחבה על הנזק, שנגרם לילדי אמהות עובדות.
מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות הששים פיתחו עבורנו את אידאל עקרת-הבית המושלמת,
שמרצפות ביתה מבהיקות תמיד, שהיא יעילה, חרוצה ו… מאושרת.
היא שואבת סיפוק מבישול אוכל טעים ומגוון לבני ביתה, מהזנתם הרגשית, טיפול בבגדיהם, כך שיהיו
נקיים, מגוהצים ומקופלים בארונות, וטיפול בכל הסידורים הקטנים אך מייגעים של היומיום.
…ומקומות העבודה התפנו לגברים.
דוגמא נוספת: בשנות השמונים נוצרו בעולם המערבי עודפי חלב.
את החלב נאלצו לשמור במחסני קירור שעלותם גבוהה.
אפשר היה להעבירם לארצות בהן מתים מליונים מרעב. אפשר היה גם להאביס נשים בחלב הזה ובמוצריו…
וכך התחילו לדבר על בריחת סידן בגיל ה"בלות" (שאצל גברים מתחיל עשר שנים קודם לכן, וכאילו גברים אינם סובלים מאוסטיאופוזיס).
הרופאים רק "שכחו" לציין פרט קטן: גוף האדם אינו יכול לנצל את הסידן שבחלב פרה…
אבל בעיית העודפים הצטמצמה, כי נשים קונות את ה"לוקש" ואת מוצרי החלב.
אלא שבשנים האחרונות כל זה לא עצר אותנו: אנחנו רוצות קריירה (וגם ילדים עפי"ר), שכר שווה,
וסיפוק שנובע ממימוש עצמי.
התחלנו לתפוס יותר מקום בחברה, ואז הודיעו לנו: אתן צריכות להיות רזות וצרות, קטנות, כאלו שלא
תופסות מקום.
נשמע מוגזם? בסין נהגו לקשור רגלי נשים כאידאל יופי (ולהפוך אותן לנכות), כדי שלא תוכלנה להרחיק לכת.
כותבת שורות אלו מטפלת מזה 37 שנים בהפרעות אכילה, אנורקסיה, בולימיה ואכילה רגשית
המלווה בהשמנה.
דוקא משום כך – אני יודעת להפריד בין בעיה אמיתית למדומה.