"אני נשואה 12 שנים", אמרה לי מטופלת, "ותמיד חשבתי שנישואי נפלאים, שבעלי אוהב אותי,
ושהקמנו משפחה לתפארת.
לאחרונה גיליתי, שבעלי מנהל רומן עם אשה במקום עבודתו.
לאחר ההלם הראשוני התעמתתי איתו, וספרתי לו, שהענין ידוע לי.
הוא נבהל, הבטיח לי שסיים את הרומן, שזו היתה מעידה, ושהמשפחה זה הדבר החשוב לו ביותר.
אני שוקלת גרושים, ומתלבטת: מצד אחד אין לי בו כל אמון יותר, האשה הזו ממשיכה לעבוד איתו באותו
מקום, ואני גם פגועה ביותר.
מצד שני, אולי ניתן לשקם את הקשר בינינו בעזרת יעוץ כלשהו?
עלי לציין, שיש לנו שני ילדים בגילאי שמונה ועשר".
להלן חלק מהדברים שאמרתי לה (מלבד הטיפול עצמו, כמובן, והעבודה שעשינו בשלש הפגישות):
מה שאני יכולה לעשות, הוא להאיר נקודות מסוימות, ולהביע את דעתי האישית.
ההחלטה היא שלך, ואת תהיי זו שתצטרך להתמודד עם התוצאות.
על כן אעזור לך לצפות את התוצאות האפשריות.
למרות כל מה שאורמים על נישואים אני מאמינה, שיש רק סיבה אחת להתחתן, והיא: אקסקלוסיביות מינית.
אנחנו מתחתנים בשביל לדעת: אני רק שלך ואתה רק שלי.
כל השאר זה תוספות.
אלפי נשים וגברים, שעומדים בראש משפחות חד-הוריות, ומגדלים ילדים לתפארת מוכיחים, שאפשר לעשות זאת היטב גם לבד.
פרנסה אינה סיבה להתחתן, מפני שכל אחד מאיתנו יכול לפרנס את עצמו.
כן, אני יודעת שהאידאל הוא שני אנשים, שאוהבים זה את זה, חברים לחיים, מפנקים ומטפחים איש את רעהו
ואת ילדיהם וכן הלאה.
כמה זוגות כאלה את מכירה?
לכן, כשמנקים את האשליות, הדעות הקדומות וכל השאר, נותרת האקסקלוסיביות המינית כסיבה יחידה לנישואים. אם זה לא קיים – אז מה יש לנו?
בטח לא חברות. מובן שלא אהבה (גבר שאוהב אותך לא שוכב עם אשה אחרת), ואפילו לא העמדת המשפחה
בראש סולם העדיפויות (הפגישות עם האשה האחרת עולות כסף – בתי מלון, מתנות וכו', וזה כסף שהיה צריך להיות מופנה לקידום ענייני המשפחה).
לפחות בהתחלה לא ידעת על קיום הרומן – אז איך תוכלי להיות אי-פעם שקטה בנושא?
איני שותפה כלל ועיקר לגישתם של פסיכולוגים ויועצי-נשואים, שטוענים כי:
- הבגידה היא ביטוי למצוקת הבוגד.
- המשבר יכול דוקא לשפר את הקשר.
- אפשר לשקם את המערכת המשפחתית לאחר גילוי הבגידה.
לדעתי:
- אם לבוגד יש מצוקות, ונחוץ לו אדם שלישי במערכת – שידווח על מצוקותיו, ויכניס יועץ-נישואים או יועצים אחרים, בתור "האדם השלישי".
- משבר כזה גורם קריסה למערכת, שברון לב, חוסר אמון, פגיעה, השפלה ו… איך כל זה יכול לשפר משהו?
- חד-משמעית, איני מאמינה בשיקום הזוגיות לאחר בגידה. כל אשה עמה שוחחתי עד כה, שנבגדה
על-ידי בעלה, היתה מרירה, פגועה ומושפלת גם לאחר שנים. לא נותר בה אמון בבן-זוגה,
ועל-פי-רוב הסיבה להשארות היתה פחד (מהתמודדות עם גרושין, גידול ילדים לבד, אובדן סטטוס וירידה ברמה הכלכלית).
נקודה נוספת: נשים רבות, שבאות אלי לייעוץ אחרי שנבגדו, הן בנות לאמהות שהשלימו עם בגידה,
והן מאמינות שזה גורלן של נשים. זה מה שאת רוצה שבתך תלמד? או בנך?
אני גם לא מקבלת את הגישה שקוראת לאשה לבדוק מה עשתה כדי "להביא את הבעל" לידי בגידה.
אם היא עשתה משהו – הוא יכול היה לדבר על זה.
אז מהי "טובת הילדים"? – אמא מאושרת.
את חושבת שתוכלי להיות מאושרת איתו?
על-פי תשובתך לשאלה זו תדעי, מה עליך לעשות בהמשך…